מתוך הספר של ד"ר Chava Shelhav "פסיעות ראשונות במרחב":
סיפור מרגש מהמרחב הטיפולי שכדאי לכל הורה לקרוא
עידו בן 8 חודשים, ילד שני להוריו, אמו עורכת דין. האם הביאה אליי את עידו יושב בעגלה. סיפרה שהיא מודאגת מכך שעדיין אינו זוחל. לשאלתי אם הוא מתהפך, ענתה "לפעמים". בזמן השיחה ישב עידו בעגלה ולא גילה עניין או מעורבות במתרחש סביבו. הוא היה פסיבי, לא שיחק בצעצוע ולא גילה יזמה לתקשורת עם האם או אתי.
כשהחלה האם להרחיב ולדבר על ההבדלים בין עידו לבין אחיו הבכור, קטעתי את השיחה ופניתי אל עידו. אחזתי בכף ידו, הצגתי את שמי, הצבעתי עליו ואמרתי: "אתה עידו". הצבעתי על כף ידו ואמרתי: "הנה היד של עידו", ואף מניתי את חמש אצבעותיו.
כך יצרתי תקשורת המאפשרת גם מגע וגם עניין משותף סביב אצבעות היד. גם המגע העמוק והברור עם האצבעות עזר בהשגת תשומת הלב שלו. הוא הביט בעיניי, בשפתיי המדברות, ואף הניע את שפתיו כשמניתי את האצבעות, מעין התחלה של מלמול.
האם התפלאה על כך שהיא רואה את שפתיו נעות. בשלב זה עידו הושיט את ידו, הצביע לעבר מדף הצעצועים והשמיע קולות בכי. מיד ניגשה האם למדף והוציאה צעצוע. שאלה אותו: "את זה?" ונתנה לו את הצעצוע. היא סיפרה שתמונה זו חוזרת על עצמה לעתים קרובות, כאשר עידו משתמש בה כדי להשיג את מבוקשו.
היא הוסיפה שגם בבית עידו בוכה כשהיא שמה אותו על הרצפה. כשהיא מושיבה אותו על הרצפה, יש צורך לתמוך בו, משום שהוא נופל ולא יודע להשתמש בידיו לתמיכה. כל אלה מובילים לכך שהוא מבלה את רוב שעות הערות שלו בעגלה.
לעידו היה רפרטואר מצומצם של תנועה במרחב. שני המפגשים הראשונים התמקדו במגעים המלמדים אותו את גבולות גופו. תוך כדי משחק הובלתי אותו מהגב דרך הצד לבטן ובחזרה, פעם היד מובילה ופעם הרגל. עידו הראה הנאה בתנועה, והאם קיבלה הדרכה כיצד לחזור על התנועות האלה עם עידו כמה פעמים ביום.
בהדרגה למד עידו לעמוד על ברכיו ליד שרפרף. תנוחה זו מלמדת על יציבות של הגוף במנח חדש – תנועתיות של האגן היורד ועולה באופן שיוצר התמודדות עם שיווי המשקל ומעודד יציבה דינמית.
הדגמתי לעידו שימוש בתיפוף על שרפרף לסירוגין במקצבים משתנים, כדי לעודד שימוש בידיים והנעה של חגורת הכתפיים. אלה תנועות של קדם־זחילה, וכל הרכיבים האלה ישמשו אותו בהמשך בתנועת הזחילה. תוך כדי משחק דחף עידו את השרפרף קדימה, ובאופן ספונטני התקדמו הברכיים בעקבותיו. מכאן לזחילה על שש הייתה הדרך קצרה.
התנועות החדשות שלמד עידו בשיעורים לוו במלל עם דגש על תנועות של השפתיים קרוב לפנים: "כמה יפה אתה דוחף את הכיסא", "לעלות ולרדת" ושימוש במקצבים משתנים כגון "בם בם בידיים". הקול והמקצב השתלבו עם תנועות הגוף והעשירו את הלמידה.
הלמידה נטמעת כאשר מגרים כמה ערוצים בו־בזמן. עם הלמידה של תנועות ומנחים התרחב גם מגוון המבעים הקוליים של עידו. בתום שישה מפגשים החל עידו לנוע במרחב וחל שינוי ניכר בחיוניות שלו. האם דיווחה שהוא בוכה ומתלונן פחות.
המצב החדש יצר שינוי הן אצל עידו הן אצל אמו: אצל עידו התפתחה תחושת עצמי שבאה לידי ביטוי ביותר יזמה ובהנאה מתנועה, אצל האם התפתחה קבלת הנפרדות מבנה.
האם הופתעה שתהליך למידת הזחילה יצר אצל עידו שינוי גדול כל כך: מילד פסיבי ותלותי הפך לילד חיוני, תנועתי ותקשורתי. היא הוסיפה וסיפרה כי לשמחתה עידו החל לגלות עניין גם בספרים ובתמונות.
הסברתי לאם כי התהליך שהיא הייתה עדה לו שייך לעקרונות של Child'Space – שיטת שלהב: השיעור אינו מכוון ללמד את עידו לזחול ולהגיע לאחת מאבני הדרך ההתפתחותיות, אלא מציע לו חשיפה להנאה ממשחק בתנועה ולרכישת ביטחון ביכולותיו שלו.
כל אלה הביאו אותו לחקור בעצמו את גופו ואת סביבתו, והתוצאה הייתה השגת הזחילה וההנאה להיות אקטיבי. החוויה של הצלחה והנאה היא הקרקע להתפתחות עתידית.
התינוקת עומדת הרבה על קצות האצבעות?
מה זה אומר? – הדבר עלול להקשות על התינוקת ברגע כשתרצה לעבור לשלב ההליכה.
מה ניתן לעשות? – דר' חוה שלהב מדגימה, כיצד בעזרת כיפוף כף הרגל והקרסול, ולחיצה של השוק לכיוון הרצפה ניתן למפות במוח התינוקת מהי התחושה של כל כף הרגל על הרצפה(עקבים למטה). בעזרת תרגול התינוקת תוכל לחוש ולהבחין בין שני המצבים (עקבים למעלה ועקבים למטה כאשר כל כף הרגל נמצאת על הרצפה) המשך תרגול בבית והעקבים ירדו למטה, העמידה תהיה יציבה, והתינוקת תהיה מוכנה לשלב ההליכה!.
זחילה
אם נתבונן בתינוק השוכב על בטנו ,נוכל לראות כיצד הסקרנות מביאה אותו לגלות תנועות אקראיות המבשילות לכדי זחילה:
כאשר הוא זוקף את ראשו ורואה צעצוע או עצם מעניין אחר, הוא מושיט את ידו, אוחז בצעצוע, מקרב אותו אליו וחוקר אותו.
תוך כדי משחק, מתרחשות תנועות אקראיות עם חלקי גופו השונים: כפיפה, יישור, דחיפה, עם הידיים, עם הרגליים, עם הבהונות. תנועות אלה גורמות לו לנוע במרחב, קדימה אחורה ולצדדים. התנסות חוזרת ונשנית מסייעת לו למצוא את התיאום ביניהן למטרת התקדמות לעבר אובייקט רחוק יותר. תנועות אלו הן סימנים מקדימים לזחילה.
לעתים התינוק רוצה להגיע למטרה כלשהי ובמקום זאת מוצא את עצמו מתהפך או זוחל לאחור, הרחק מהאובייקט. התיאום בין חלקו העליון וחלקו התחתון של הגוף עדיין אינו בשל, ולעתים הראש נוטה הצידה למרות הרצון לנוע קדימה. נדרשת תקופה של התנסות וטעייה, שבמהלכה התנועות מבשילות לכדי פעולה רצונית ומתואמת.
תהליכי למידה אלה נעשים ברמה הלא-מודעת של התינוק, אך החזרה עליהן וההצלחה שבהגעה לאובייקט הן שמביאות את הלמידה לכדי מודעות.
המציאות החדשה שבה התינוק 'משוטט' לעתים על הרצפה מדאיגה את ההורים בגלל הלכלוך, המכשולים, הברכיים החשופות לרצפה ועוד. יש הורים שמשתדלים לספק לתינוקם סביבה נוחה ופנויה לזחילה: שטיח, משטח רך וכדומה. יש הרוכשים אביזרים מיוחדים שיגנו על ברכיו הרכות של התינוק. למעשה, אין צורך בכל אלו. הסביבה הטבעית היא הסביבה האידיאלית ללימוד הזחילה.
דווקא ההתמודדות עם משטחים משתנים בכל האמור לדרגת קושי ולטמפרטורה וההיתקלות במכשולים הן אלו שמעודדות את התינוק להבחין בכך שהעולם מלא בשינויים, וכי הוא חייב להסתגל אליהם.
הזחילה בסביבה שאינה 'סטרילית' גם משכללת את התנועה של התינוק בכך שבתנאים שונים הוא מגייס את גופו באופן אחר לצורך התנועה.
אין גם צורך לדאוג לברכיו או לכפות רגליו של התינוק. עצמותיו רכות יותר, ולכן הוא אינו חש בכאב בעת שהוא זוחל בברכיים חשופות או כשהוא נעמד על ברכיו.
במקומות רבים אין מדרגות אלא מעלית, ולכן מומלץ ליצור תנאים של מדרגות בטוחות שהתינוק יכול לטפס עליהן ולרדת על ברכיו.
אפשר ליצור זאת גם על-ידי שרפרפים, קופסאות ועוד. אפשר גם לשים צעצוע על מדרגה עליונה, שיסקרן את התינוק לעלות ולהגיע אליו.
מה קורה כשאנחנו מעוניינים שהתינוק ישתמש במוצץ אבל הוא אינו מעוניין? 
לא מעט תינוקות נראים כמי שאינם מעוניינים להשתמש במוצץ. ההורים מנסים שיטות שונות ועזרים שונים לעיתים בהצלחה חלקית ולעיתים ללא הצלחה כלל. דר חוה שלהב מסבירה מדוע התינוק אינו מעוניין להשתמש במוצץ : "הרבה פעמים הלשון של התינוק נוקשה והתינוק פולט את המוצץ החוצה".
מה ניתן לעשות ? – דר' חוה שלהב מדגימה כיצד היא מכניסה את הזרת לבדיקת המתח השרירי בלשון, לוחצת על הלשון והחיך העליון, הדבר מוביל לכך שהתינוק מוצץ את הזרת. זהו תרגול שכל הורה יכול לבצע בקלות בבית ללא צורך בעזרים מיוחדים. תרגול טכניקה זו יאפשר לתינוק לעבור לשימוש במוצץ.
איך באמת רצוי לדבר עם הפעוט ויותר מוקדם עם התינוק? מהו גירוי שפתי?
פתחו בדיאלוג כשאתם קרובים אל התינוק: דברו אליו, השמיעו קולות וחכו בסבלנות למענה ממנו. לפעמים יש לחכות זמן מה עד שהתינוק עונה או מגיב. כאשר התינוק עונה, יש לחקות את ההברות שהוא משמיע ואת האינטונציה שהו משתמש בה. משמעות גירוי שפתי היא לאפשר לתינוק לראות את השפתיים שלנו נעות, את פעולת הלשון וישמע את קולנו, בדרך זו אנו ממקדים את התינוק באברים השפתיים ומעודדים אותו להשתמש בהם. הקפידו לרכון קרוב לתינוק בחודשים הראשונים לחייו מאחר וטווח הראייה שלו מתפתח עם הגיל. אל תדברו אליו ממרחק, אלא ודאו כי פניכם קרובות מאוד לפניו של התינוק, וזכרו! : לתינוק שרק נולד, תווי הפנים של הוריו הם הדבר המעניין ביותר עבורו, יותר מכל צעצוע.
מדוע חשוב כל כך שהתינוק "ישמיע קול" וקולות מלמול?
התינוק שלכם יתחיל להפיק צלילים (מלמול הברות כמו בה-בה-בה) כבר בגיל 5-7 חודשים גם כדי "להביע בקול" ולידע אתכם על מצבו הפיסי והרגשי, וגם כחלק מההתפתחות השפתית שלו. התינוק שלכם מצוייד בסדרה של פקודות עצביות המאפשרות להניע את איברי הדיבור (שפתיים, לשון וכו) – באופן שמשפיע על הפקת קול. בהדרגה, התינוק מגלה את התנועות הנדרשות להפקת צלילים שונים. בהתחלה התינוק ישחק בתנועות ובצלילים בלי הבחנה אך זהו אימון ותרגול בניית השפה והתקשורת הבין אישית.
ומה עוד? חשוב גם להגיב ולשקף!
תפקיד ההורים אינו רק לדבר עם התינוק, אלא לקלוט את הסימנים הלא מילויים שלו, להגיב ולשקף לו בחזרה את מה שהוא מרגיש. לדוגמא: כשהתינוק מפגין חוסר סבלנות בזמן שהוא מחכה להורה שיכין לו בקבוק, אפשר לומר לו: "נכון אתה רעב, אני מבינה, עוד רגע תאכל". כשהתינוק מגיב בתנועת שמחה כשאחיו חוזר מהגן, אפשר לומר לו: "אני רואה שאתה מאוד שמח לראות את…" תפקיד ההורים לא מסתכם בתגובה לצרכים הבסיסיים של התינוק כמו רעב או בכי, אלא בתגובה באותה מידה גם לקשת הרגשות הרחבה יותר כמו: שמחה, פחד וסקרנות.
כל הנכתב לעיל מתאים גם לפעוטות בגיל שנתיים ומעלה שעדיין לא משמיעים מספיק קולות והוגים מילים. יש לעשות את כל התהליך המתואר מספר פעמים ביום .
